דובי קננגיסר: מה שחסר הוא קשב של הנבחרים לבוחריהם

דובי קננגיסר, מתמודד ברשימת העבודה לכנסת ומציע לחזור לפוליטיקה כפי שחוו אותה אזרחים בראשית ימיה של הדמוקרטיה היצוגית, פוליטיקה שהוא מכנה אותה "פוליטיקה קשובה"

פוליטיקה קשובה

כבר שנים רבות שאנחנו שומעים מכל מיני מועמדים ומפלגות שהם רוצים להציג "פוליטיקה חדשה". אף אחד לא יודע מה אומרת הפוליטיקה החדשה הזו, או במה היא שונה מהפוליטיקה הישנה, אבל לכולם ברור שפוליטיקה ישנה זה רע, ופוליטיקה חדשה זה טוב. אני כופר בטענה הזו. פוליטיקה ישנה זה טוב. מה שרע זה הפוליטיקה הנוכחית. אולי, בעצם, כדאי לחזור לפוליטיקה כפי שחוו אותה אזרחים בראשית ימיה של הדמוקרטיה היצוגית, פוליטיקה שאני מכנה אותה "פוליטיקה קשובה".

אולי זה לא יפתיע אתכם לשמוע, אבל אני חושב שהתקשורת אשמה. לא כלי התקשורת, למרות שהם בהחלט חלק מהמכלול, אלא התקשורת בין נציגי הציבור לציבור. לאורך עשרות השנים האחרונות התקשורת בין שני הנדבכים המרכזיים הללו של הדמוקרטיה הלכה ונשחקה, הלכה והתדלדלה. בראשית ימי הדמוקרטיה המודרנית, נציגי הציבור נהגו לחזור למחוז הבחירה שלהם לעיתים קרובות כדי להיות עם בוחריהם, לדבר איתם ולהתייעץ עימם. זו, למעשה, המטרה המקורית של מה שמוכר לנו בארץ כ"פגרת הכנסת": לא חופשה בתשלום, אלא זמן קריטי עבור נציג הציבור כדי לקיים קשר עם בוחריו. גם התקציב לשמירת קשר עם הציבור, שזוכה מדי שנה ללעג מכל הכיוונים, הוא כלי חשוב, אם הוא מנוצל כיאות, כדי שחבר הכנסת יוכל למלא את תפקידו. אך מזה שנים רבות, ואולי בישראל מאז ומתמיד,  הציבור מרגיש שחברי הכנסת מנותקים לחלוטין מהציבור.  כלי התקשורת נותרו ערוץ הקשר היחידי עבור רוב הציבור עם נבחריהם: רק דרכם הם יכולים לגלות מה עשו הנבחרים, ורק דרכם יכולים לחוש הנבחרים את רחשי הציבור.

אבל כלי התקשורת הם משענת קנה רצוץ. הם מנותקים מהנבחרים ומנותקים מהציבור, ומחוברים אך ורק לבעלי ההון השולטים בהם. החיבור הון-שלטון-עיתון אינו מקרי: הוא תוצאה של הפיכת כלי התקשורת למתווך הבלעדי בין הציבור לנבחריו, וככזה, אוחז בידיו כמות בלתי נסבלת של כוח, שמושך אליו את מי שיכול להרוויח הכי הרבה מהכוח הזה.

הפוליטיקה הקשובה, אותה ברצוני לטפח כחבר כנסת, היא כזו שבה נוצר ונשמר קשר ישיר בין חבר הכנסת לבין ציבור בוחריו וציבור האזרחים באופן כללי. קשר כזה ישמר באמצעות כלי תקשורת יעודיים, נטולי מתווכים, שיאפשרו לאזרח נגישות ישירה לחבר הכנסת. כן, אני מדבר על האינטרנט, אבל לא רק. קחו את ערוץ הכנסת, למשל. במקום להפוך לערוץ שייתן גישה ישירה ובלתי מתווכת לחברי הכנסת, הוא אימץ לעצמו מניירות של ערוץ חדשות, עם תוכניות ראיונות ומגישים שמעמידים פנים שיש להם החרות לשאול את השאלות הקשות גם כשכולנו יודעים שלא כך הדבר. במקום ליצור ערוץ תקשורת אותנטי, נותרנו עם תחליף חיוור לחברות החדשות המסחריות, שאינו מספק שום צורך אמיתי פרט לצורך של חברי הכנסת בקצת ליטוף לאגו.

פוליטיקה קשובה היא גם פוליטיקה שמבטיחה נגישות מירבית למידע שנמצא בידי השלטון. כנסת שמפקחת כראוי על הרשות המבצעת תדרוש את שחרור המידע האצור בידיו. המידע הזה יכול לשמש ארגונים, פרטים ובעלי עניין כדי לעקוב מקרוב אחר התנהלות הממשלה והכנסת, להציע את הפרשנות שלהם ואת החלופות שהם היו מעדיפים, ולפנות לציבור הרחב כדי לנסות לשכנעו בעמדתם – ובכך לספק לכנסת שירות חשוב שלא ניתן לבצע אותו באופן ריאלי על-ידי 100 חברי כנסת בלבד. מדינה בקוד פתוח. אך תחת זאת, ארגונים כיום נאלצים לבזבז חודשים ושנים בבתי המשפט כדי להשיג מהמדינה את המידע ששייך, בסופו של דבר, לנו. מידע ממשלתי, ככל שאינו בגדר צנעת הפרט, הוא מידע ציבורי. כנסת שמאפשרת לממשלה להסתיר מידע מהציבור היא כנסת שבוגדת לא רק בציבור, אלא גם בתפקידה שלה.

אבל יותר מכל, פוליטיקה קשובה היא פוליטיקה שמאזינה לציבור. אין זה מספיק לקרוא את כותרות העיתונים כדי להבין מה מעניין את הציבור, משום שאלו אינן משקפות את הדברים שמעניינים באמת את רוב האנשים. כדי לקיים פוליטיקה קשובה חובה לפתוח ערוצי תקשורת דו-כיווניים עם הציבור. באמצעות מפגשים אישיים ומפגשים הפתוחים לציבור הרחב בישובים ברחבי הארץ; באמצעות קיום שיח ציבורי אמיתי ברשתות החברתיות, דרך בלוגים ובאמצעים אחרים הקיימים לתקשורת ישירה עם הציבור; באמצעות "ועדות כנסת נודדות" שתבקרנה בערים ובישובים ברחבי הארץ כשמטרתן האחת היא לשמוע מהאזרחים מה מטריד אותם, מה חשוב להם – מה הם צריכים שהכנסת תעשה.

פוליטיקה קשובה היא אחד הבסיסים הנסתרים של הדמוקרטיה. כולם יודעים שאין דמוקרטיה בלי חופש דיבור, אבל בדרך כלל שוכחים שאם אין מי שיקשיב, לדיבור אין ערך. אם ברצוננו לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, להחזיר את אמון הציבור במערכת הדמוקרטית ולהשיב אותו למעורבות גבוהה בענייני המדינה, אנו חייבים לפעול למען הנגשת תהליך קבלת ההחלטות לאזרח הרגיל, הן באמצעות מתן מקסימום מידע, והן באמצעות הקשבה אמיתית לעמדות הציבור ויצירת מנגנונים של דמוקרטיה השתתפותית.

אזרחים רבים חוו תסכול עצום אחרי קיץ 2011 כשגילו שגם כשהם צועקים בקול גדול, איש אינו מקשיב להם במסדרונות השלטון. כדי לשנות את זה לטווח הארוך, לא מספיק להכניס לכנסת אנשים שחושבים כמונו. צריך לדאוג שמבנה פעולתה של הכנסת ישתנה. צריך לדאוג למנגנונים בני-קיימא שיבטיחו שתמיד יקשיבו לנו, ושיקלו עלינו לראות בזמן אמיתי כשנבחרינו נרדמים על המשמרת. כדי להבטיח שקולנו ישמע בכנסת, צריך פוליטיקה קשובה.

דובי קננגיסר, בן 33, נשוי ואב לשניים, תושב רחובות. דוקטורנט למדע המדינה באונ' טורונטו, בלוגר וממקימי "האייל הקורא"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: